זה מדהים איך לפעמים אנחנו מנסחים את האמת הכי מדויקת עבור אחרים, אבל ברגע האמת שוכחים להקשיב לה בעצמנו.
הסיפור הזה התחיל ביום שישי אחד, רגע לפני השקיעה. הלכתי לים עם חברה טובה, ערבייה ישראלית. הים קרא לנו, אבל כשעמדנו להיכנס, משהו בפנים עצר אותי. פניתי אליה ואמרתי לה בביטחון:
“בואי נישאר בקו החוף, במים הרדודים. הזמן עכשיו הוא בין המצרים (בין ה-2 ביולי ל-23 ביולי 2026), והים בתקופה הזו מסוכן. לא כדאי להיכנס לעומק.”
היא הקשיבה לי.
ישבנו על קו המים, נהנינו מהבריזה ומשיחה טובה, וחזרנו הביתה בתחושה נהדרת.
האזהרה השקטה שהתעלמתי ממנה
למחרת בבוקר, נפגשתי עם חברה אחרת, כדי לחגוג לה יום הולדת. האווירה הייתה חגיגית, ושוב מצאנו את עצמנו מול הגלים. היא רצתה להיכנס למים, וזרמתי איתה – אבל הגוף שלי אותת לי אחרת.
מצאתי את עצמי נכנסת ועוצרת. נכנסת, ועוצרת שוב.
היא הבחינה בזה מיד, הסתובבה אליי ושאלה: “מה קורה? למה את לא נכנסת?”
השתקתי את הקול הפנימי הזה ונכנסתי איתה. בהתחלה היה כיף, אבל הים הרגיש מוזר, לא ברור ומבולגן לגמרי. הזרם בחלק העליון משך לכיוון אחד, והזרם התחתון דחף לכיוון אחר. הרגשתי שמשהו שם לא רגוע, אז החלטנו לחזור לחוף, להתחמם ולהירגע.
ואז, רגע לפני שהיינו אמורות להתקפל הביתה, היא הציעה: “בואי ננסה עוד טבילה אחת קטנה וזהו”.
רגע של חוסר אונים
נכנסנו שוב. המים סחפו אותנו במהירות. התקדמנו מעבר לקו הדגלים, ופתאום שמעתי אותה קוראת לי בבהלה:
“פז, פז! את עברת את הגבול!”
בשנייה אחת הבנתי, שאני לא נוגעת באדמה. ניסיתי לשחות חזרה, אבל הים פשוט משך אותי אחורה בעוצמה אדירה. הרגשתי איך הכוחות שלי נגמרים, הגוף נחלש, והיא עומדת במרחק מסוים לפניי, מביטה בי במבט מודאג ומבוהל.
באותו רגע, הכל הפך לגבולי. היא צעקה לי: “תצופי!”
ניסיתי לצוף, אבל אז גל ענק נשבר ישירות עליי, שטף לי את הפנים ומילא לי את קנה הנשימה במים. השתעלתי, בעטתי במים בכוח, מרגישה שאני בקושי מצליחה להחזיק את הראש מעל פני השטח.
כשחיינית תחרותית בנעוריי, אני מכירה את הגוף שלי, את המים ואת היכולות שלי. אבל שם, בתוך הרגע הזה, הבנתי שמשהו רע מאוד קורה וזה עלול להיות הרגע האחרון שלי כאן.
הבחנתי בבחור לא רחוק מאיתנו וחשבתי לזעוק לעזרה, אבל אז הושטתי יד לחברתי. היא תפסה אותי, משכה אותי קדימה, ובשארית כוחותיי דחפתי את עצמי בכל העוצמה שעוד נותרה לי. נלחמנו בזרם, עד שהצלחנו לצאת מהים ולעמוד שוב על חוף מבטחים.
התובנה שנשארה איתי
מוזר לומר, אבל לא פחדתי. ברגעים האלה, כשיש לך אמונה חזקה ועמוקה בבורא עולם, הכל מקבל פרופורציה אחרת.
אבל הבנתי משהו חשוב מאין כמוהו: כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להקשיב לעצמי!. הרי רק יום קודם לכן הזהרתי בעצמי מפני הסכנות של הים בתקופת בין המצרים.
ידעתי את האמת הזו, ביטאתי אותה בקול רם, ובכל זאת בחרתי להשתיק את האינטואיציה שלי למחרת כדי “לזרום” עם הרגע.
* האינטואיציה שלכם היא המצפן הכי מדויק שיש לכם.
* כשמשהו בפנים אומר לכם לעצור אז תעצרו. אל תתעלמו מהסימנים של הגוף והנפש.
אם יש מסר אחד חשוב, שאני יכולה להעביר לכם מהחוויה הזו, הוא פשוט וחד-משמעי: תמיד, אבל תמיד, תקשיבו לקול הפנימי שלכם.
