שפת הסימנים של היקום

בוקר אחד יצאתי להליכת הבוקר שלי, ופתאום התגנבה לי מחשבה לא רצויה לראש. מחשבה מרגיזה, מעליבה. כזאת, שכבר חשבתי מיליון פעם, וברור לי ,שאין שום טעם לחזור אליה, כי היא לא מקדמת אותי לשום מקום. העניין הרי כבר נגמר, טופל, וזהו – צריך להמשיך הלאה.
בוקר חדש, יום חדש.
ואז, היקום דיבר אליי.
ליקום יש שפה מיוחדת במינה.
כדי לשמוע אותה, רק צריך לדעת לראות, להקשיב ולהבין.
זה לוקח זמן לפעמים, אבל שווה להתחיל לשים לב לפרטים הקטנים, שקורים סביבנו בדיוק ברגעים, שבהם אנחנו מוטרדים (או לחלופין, שמחים, ואז נקבל מהקוסמוס אישור וחיבוק).

נחזור לאותה מחשבה לא נעימה, שהתעקשה להיתקע לי בראש, על עניין, שכבר מזמן טופל והיה צריך להישאר מאחור. מה היקום ניסה להגיד לי?

הוא פשוט צעק לי:
״תפסיקי. תפסיקי לחשוב על זה״.
ואיך הוא עשה את זה?
בדרך הכי מוחשית, שיש.
בכל כמה צעדים, הוא פשוט דאג, שייכנסו לי אבנים קטנות לסנדלים.

בכל פעם מחדש נאלצתי לעצור, לחלוץ, להוציא ולנער. שאלתי את עצמי :
״למה זה קורה לי? הרי בדרך כלל זה לא קורה לי בכלל!״
ואז הבנתי את השיעור.
האבנים האלה היו קטנטנות ומעצבנות, בדיוק כמו המחשבה הטורדנית שהתגנבה לי לראש.

היקום בעצם סימן לי: ״די״.
Wake up! It’s a beautiful morning.

מה השיעור שלי?
השיעור שלי היה ללמוד להיות נוכחת ברגע. לא לחשוב על מה, שקרה בעבר, לא לדאוג ממה, שיהיה בעתיד, אלא פשוט להיות כאן ועכשיו.

אבל איך אנחנו באמת יכולים להיות בכאן ועכשיו, כשהראש שלנו מפליג למחוזות אחרים?

לפעמים,
הדרך היחידה לעשות זאת היא דרך הגוף. רק כשמשהו פיזי קורה לנו, משהו מוחשי? שמושך את תשומת הלב שלנו באופן מיידי חזרה אל המציאות – רק אז אנחנו נאלצים לעצור ולהתעורר. האבנים הקטנות האלו היו העוגן הפיזי שלי, הקריאה של היקום להחזיר אותי אל הגוף ואל ההווה.

הוא ביקש, שאפתח את העיניים.
יום חדש התחיל, בוקר מופלא, הכל בסדר. יאללה, תתעוררי, שחררי את זה ותהיי פה.

ניערתי את הסנדלים בפעם האחרונה, ובאותו רגע, שהבנתי את המסר, זה פשוט הפסיק לקרות. האבנים נעלמו, המחשבה התפוגגה, והצלחתי סוף סוף להתמסר, להיות נוכחת, וליהנות מהיופי של היום החדש.