חלומות יכולים להיות מפחידים באופן עוצמתי, ומציאותיים עד כדי צמרמורת. באותם רגעים של שינה, אנחנו מרגישים ממש בעולם אחר, במציאות חלופית, שבה הכל קורה לנו באמת.
רק הלילה חלמתי, שהקורונה חוזרת. אולי לא באותה עוצמה או באותו המשך, אבל זה קורה שוב. פתאום יש בהלה, התפרצות בקרב האוכלוסייה, והסיפור הידוע חוזר על עצמו בוריאציה קצת אחרת.
כששואלים אותי למה בחרתי דווקא את השם הזה, אז זיכרון ישן מיד עולה לי מהילדות, והוא איך,שאחותי האהובה הייתה קוראת לי תמיד – פזאל.
רק בחלוף השנים, כשיצאתי לדרך המקצועית והטיפולית שלי, פתאום הבנתי, עד כמה השם הזה הוא לא מקרי. הבנתי, שהשליחות והמהות שלי הן בעצם לעזור לאנשים להרכיב את הפאזל של החיים שלהם.
ופתאום זה קרה.
ברגע אחד הרגשתי, שהחיים שלי פשוט נגמרו. הפכתי להיות מתה בעודי חיה.
איזה דבר נורא זה. כאילו מישהו הגיע ביום בהיר אחד ושתה ממני את כל האנרגיה. מאישה פעילה, אנרגטית, חיונית וכזו, ששמחה בחלקה, הפכתי לגווייה מהלכת. זומבי, על מלא.
אני זוכרת, שנכנסתי למעין מצב קטטוני עם עצמי. כלפי חוץ המשכתי לשדר “עסקים כרגיל”, ואף אחד בסביבה לא חשד בכלום, אבל מבפנים, הייתי בחשיכה מוחלטת.
מוזיקה היא הרבה מעבר לסתם צלילים ומקצבים – היא טעם החיים, תנועה חופשית וכיף טהור לגוף ולנפש.
היא מזמינה אותנו לנוע, לרקוד ולהתרגש, כל אחד ואחת לפי הריטם והז’אנר, שנוגעים בליבו. לכל אדם יש את השיר המיוחד שלו, שיר, שמאפיין אותו ושמור לו מקום ייחודי במסע חייו.
פעמים רבות, תוך כדי הליכה בדרך או באמצע היום, עולה פתאום שיר בראש. שירים אינם מתנגנים במחשבתנו סתם כך, אלא הם מגיעים, כדי לעורר משהו בנשמה.
המדריך הקטן ל”ווייז” של הנשמה
קרה לכם פעם, שהרגשתם קצת אבודים? שאתם עומדים בצומת דרכים, מבולבלים, ולא בטוחים לאן להמשיך מכאן?
מסתבר, שיש לנו “ווייז” פנימי, ומפת הניווט שלו מורכבת מדבר אחד פשוט (אך עוצמתי במיוחד): מספרים.
המספרים, שמקיפים אותנו הם לא סתם ספרות יבשות – הם תדרים. אלו סוגים שונים של אנרגיות, המכילות אינפורמציה מדויקת לגבי מי שאנחנו, אופן ההתנהלות שלנו, והפוטנציאל האמיתי, שטמון בנו בעולם הזה.
בוקר אחד יצאתי להליכת הבוקר שלי, ופתאום התגנבה לי מחשבה לא רצויה לראש. מחשבה מרגיזה, מעליבה. כזאת, שכבר חשבתי מיליון פעם, וברור לי ,שאין שום טעם לחזור אליה, כי היא לא מקדמת אותי לשום מקום. העניין הרי כבר נגמר, טופל, וזהו – צריך להמשיך הלאה.
בוקר חדש, יום חדש.
ואז, היקום דיבר אליי.
ליקום יש שפה מיוחדת במינה.
כדי לשמוע אותה, רק צריך לדעת לראות, להקשיב ולהבין.
החיים הם סוג של בית ספר, אבל ברמה הרבה יותר גבוהה ומתוחכמת ממה שאנחנו מכירים. כאן אף אחד לא מאכיל אותנו בכפית. המורה לא עומדת מול הלוח, אנחנו לא פשוט מקשיבים, כותבים ומקבלים את חומר הלימוד מוכן.
בבית הספר של החיים, השיעורים מגיעים בצורה נסתרת ועמוקה הרבה יותר. הם מתחבאים בתוך הסיטואציות היומיומיות שלנו, כמו סוג של הפתעה או מתנה, שצריך לגלות.
שום דבר לא קורה סתם.
הכל מדויק להפליא!
מהו, לדעתכם, הדבר החזק ביותר בעולם?
האם זה עץ עבות, ששורשיו מעמיקים באדמה? ברזל יצוק? אולי יהלום, שנחשב לחומר הקשה ביותר בטבע?
או שאולי החוזק האמיתי הוא בכלל לא חומרי? אולי זו פשוט… אמונה.
ברגעים הכי הזויים או המאתגרים שלי, אני חוזרת למחשבה הזו. האמונה היא זו, שהצילה אותי לא פעם — הידיעה, השקטה והעמוקה, שיש כוח גדול ממני, שמגן עליי, מנווט ומכוון את כל מה שקורה בעולמי לטובה.
והנה סיפור קטן מהחיים, שממחיש בדיוק את זה.
זה מדהים איך לפעמים אנחנו מנסחים את האמת הכי מדויקת עבור אחרים, אבל ברגע האמת שוכחים להקשיב לה בעצמנו.
הסיפור הזה התחיל ביום שישי אחד, רגע לפני השקיעה. הלכתי לים עם חברה טובה, ערבייה ישראלית. הים קרא לנו, אבל כשעמדנו להיכנס, משהו בפנים עצר אותי. פניתי אליה ואמרתי לה בביטחון:
“בואי נישאר בקו החוף, במים הרדודים. הזמן עכשיו הוא בין המצרים (בין ה-2 ביולי ל-23 ביולי 2026), והים בתקופה הזו מסוכן. לא כדאי להיכנס לעומק.”
